במערכה מול המערכת: שלושת הרשויות מאכזבות את החיילים בשירות סדיר

מאת: עו"ד גיא קונפורטי, מנכ"ל עמותת "נדן"

צריך לשים את הדברים על השולחן כבר בהתחלה: לחיילי החובה והקבע במדינת ישראל אין קול באמת. לפי פקודות הצבא, אסור להם לשבות, אסור להם להתאגד בוועד עובדים, אסור להם להפגין ואסור להם לפנות לתקשורת או לפוליטיקאים ללא אישור מיוחד (שכמעט לעולם לא ניתן). במובן הזה, הם הקהל הכי "נוח" שיש במדינה לקבל החלטות מעל ראשו.

קהל שבוי, ממושמע, שלא יתעמת, לא ישרוף צמיגים באיילון ולא יאיים בשבירת כלים. והם גם עייפים. כמה שהם עייפים. מחנכים אותם לספוג ולא להתבכיין. לא להתלונן. זה מה שיש ועם זה ננצח. ואם לא לנצח עכשיו, אז מתי? השתיקה הזו יצרה מגזר שכבר שקוף שנים רבות וארוכות. קשה בצבא, אז שיהיה קשה גם להם, אומרים עליהם בהתנשאות. אבל משהו היה אמור להשתנות בשנים האחרונות. יש חיילים שהתגייסו והשתחררו משירות חובה כאשר למעט כמה חודשים, כל מה שהם ידעו זו מלחמה. מי שנלחם בה, כמעט בוודאות גם גויס למילואים בלי לעבור בבקו"ם.

מתחילת המלחמה, אנחנו זועקים ומתרוצצים כדי שהקול של אלו ששותקים יישמע.

התמונה נוצרה באמצעות בינה מלאכותית

הפסדנו בבג"ץ, אבל הרווחנו בהירות

אז הגשנו בג"ץ, פעם שנייה במלחמה הזו. בתמצית הסיפור הוא כזה - מתחילת המלחמה ועד מרץ 2025, היו הגנות גורפות על כלל משרתי כוחות הבטחון. ההגנות הופסקו. באוגוסט 2025, הוחלט להחזיר את ההגנות על משרתי כוחות הבטחון, בגלל המלחמה אבל רק על אנשי המילואים. ההגנות לא היו גורפות הפעם אלא רק לשלושה חודשים. פנינו למשרד המשפטים וביקשנו שיהיה שוויון, לכל הפחות לגבי לוחמים בשירות חובה וקבע. הם גם צריכים זמן התארגנות נוסף. התשובה שקיבלנו ממשרד המשפטים הייתה - הם בשגרה ויכולים להסתדר כי הם קבוע בצבא ואילו אנשי המילואים יוצאים ונכנסים ולכן קשה להם יותר.

לא הולכים לבג"ץ כל יום. במלחמה הזו, יכולנו להגיש בג"ץ על שלל נושאים אבל בחרנו להתמקד בחשובים ביותר. ניסינו והפסדנו. רצינו בשבילם שיהיה שוויון, שיראו גם אותם ואת התרומה של אלה בשירות הסדיר. שלא יבדילו בין דם לדם. ושלא יגידו בהתנשאות שהם "בשגרה". העתירה מהותה הייתה לתת להם עוד קצת זמן התארגנות לפני שמתחילים לגבות מהם חובות, כמו שהחליט שר המשפטים לתת לאנשי המילואים. פנינו וכתבנו למשרד המשפטים וקיבלנו תשובה לפיה הם צריכים להסתדר עם פתרונות של שגרה, משום שלתפיסת משרד המשפטים - החיילים בשגרה. פנינו למשרד הבטחון, אפילו לא קיבלנו תשובה. בינתיים - יש יותר עריקים, יותר קושי ויותר חיילים שישתחררו ולא יתגייסו לקבע או שיהיו להם מצוקות שילוו אותם לאורך שנים קדימה. אין אזעקות כבר כמו פעם, אז חזרנו ל-6.10. לכן פנינו לבג"ץ וקיווינו שיישם את עקרון השוויון בין החיילים וידאג להם איפה שהממשלה והכנסת לא דואגות. אז קיווינו. במהלך הדיון, הנושא זוקק לכמה משפטים שאמרו לי השופטים. החיילים שבשירות סדיר "כבר שם" אז הם לא צריכים כלום, שיגישו בקשות. כלומר, מי שנמצא במוצב בסוריה, או בלבנון, או תופס קו בקו הצהוב בעזה ולפני כן ביצע תמרונים בכמה מדינות שונות, לא זכאי לשום הקלה מהמערכת. הכל הוא צריך לבקש ולקוות לטוב. לא הצלחנו להבין מדוע רק על סמך המצב השלישותי של חייל, מניחים אוטומטית שלחיילי הסדיר לא קשה עכשיו. אמרתי גם לשופטים - מדוע איש מילואים שעושה יום אחד מקבל הקלות, בזמן שלוחם נשוי, עם ילדים בשירות חובה לא מקבל כלום? אז דחו את העתירה שלנו, בין היתר בטענה ש"המלחמה העצימה תמה". כאשר לחצו אותנו לפינה ואמרו שמגיע לחיילים בסדיר פחות, אמרנו "תנו להם פחות, רק תנו להם משהו". השתמשו גם בזה כדי לדחות את העתירה בטיעון שהנה הסכמנו שמותר להפלות אותם. צריך לומר, כשהגשנו עתירה דומה לפני שנתיים - בג"ץ היה בהרכב אחר ובצורת חשיבה אחרת. השופטים אז הסבו לנו גאווה וביקשו מהמדינה להיות פרקטית ולא להיתפס על שיקולים טכנוקרטיים.

וגם לפני שנים, בג"ץ חשב אחרת: "מורשת השוויון הזו שעמדה...ביסוד הקמתו של צה"ל ממשיכה להיות נדבך ערכי ומשפטי שלאורו נבחנת פעולת הרשות השלטונית... היא דוחה טענה אפשרית שלפיה גורם צבאי אחד תורם למאמץ הצבאי הכולל יותר מגורם אחר; היא בנויה על הנחת היסוד שלפיה הצבא משלב בתוכו את הכוחות הסדירים ואת כוחות המילואים לכוח מאורגן, מלוכד ומאוחד שעליו מוטל להתמודד עם המשימות המבצעיות המתחייבות להגנה על ביטחון המדינה."

כב' השופטת איילה פרוקצ'ה בבג"ץ 585/01, שעסק בכך שלא הגון להעניק זכויות יתר לאנשי המילואים.

מה נשתנה? שום דבר. ומה בכל זאת? כדי לדחות את העתירה שלנו, אמרו שההלחימה העצימה תמה, ללא נימוק ממשי מדוע זה משפיע או מדוע זה מאפשר אפלייה. הדבר תמוה עוד יותר, משום שסוף בחודש נובמבר 25, כדי לעמוד על הדרישה (המוצדקת!) לשוויון בנטל בגיוס לשירות חובה, שופטי בג"ץ כתבו שהלחימה עצימה, אתגרי הבטחון מוחשיים, החוסר בלוחמים מורגש וכל הרשויות צריכות להבין את האתגרים שהמציאות הבטחונית מזמנת לנו. אז למה כדי לגייס חיילים הלחימה עצימה ומורכבת, אבל כדי להגן על זכותם של החיילים שכבר משרתים, הלחימה תמה? כל אחד יכול לחשוב על התשובות בעצמו.

התמונה נוצרה עם בינה מלאכותית

האמת היא שדווקא מתוך ה"הפסד" הזה, זכינו במשהו חשוב: הבהירות. המסכות הוסרו. למרות שהם נלחמים, חיילים בשירות חובה נמצאים לבד במערכה מול המדינה. המדינה לא רואה אותם מספיק - לא הכנסת, לא הממשלה ולא בג"ץ. איפה שאנחנו לא הולכים, אומרים לנו שהם צריכים להסתדר בכוחות עצמם. אז נשאר רק הציבור שידאג להם.

אשליית ה"חזרה לשגרה"

בלב ההחלטה השיפוטית עומדת ההנחה ש"המלחמה העצימה הסתיימה", ולכן אפשר לחזור לשגרה. הציבור הרחב אולי אכן חזר לשגרה: בתי הקפה מלאים והפקקים חזרו. הציבור משווע למנוחה. מנגד, צה"ל אומר שחסרים לו חיילים ומפקדים. רוצים להאריך את השירות הסדיר ל-36 חודשים חזרה, כולל למי שמצוי בזה הרגע בשירות. יש מציאות ביטחונית שבה כל רגע יכול להפוך לקרב ואף לתמרון עצים מתפרץ. במ. הפער הזה – בין הציבור שתופס את המלחמה ככזו שנגמרה, לבין החייל שחי בשגרה צבאית בחזית – הוא המקום שבו נוצר העוול.

עבור מי לובש מדים, השגרה שהייתה לפני המלחמה לא תחזור באותה צורה. כשצה"ל פרוס בכמה מדינות, לחיילים שלנו יש שגרה חדשה. שגרה של דריכות, של נוכחות בלבנון, בסוריה, של איומים מתימן ואיראן, של פעילות בעזה ושל כוננות מתמדת. ספק אם שגרת הבטחון, שתכלול בשנים הקרובות לפחות, יותר זירות, יותר גיוסים, יותר אימונים, תיראה אותו דבר כמו שהייתה לפני המלחמה. ויחד עם זה, גם התפיסה שלנו צריכה להשתנות.

במלחמה הזו, ראינו בצדק גמור כיצד המדינה מחבקת את אנשי המילואים ומשפחותיהם. התקשורת מהללת, הכנסת מחוקקת חוקי הטבות, והממשלה מפזרת מענקים ואנשי המילואים הפכו למפלגה ולמוקד הבטחות הבחירות. זהו חיבוק חשוב למי שעזבו הכל ויצאו להגן על הבית, ושיש להם את החופש האזרחי לזעוק כשכואב להם. כלומר - הטכנולוגיה קיימת.

במדינת ישראל יש עוד גיבורים. גיבורים שלא מדברים עליהם באותה צורה למרבה הצער. למרבה הכאב, כדי לראות אותם לא צריך להסתכל באולפני הטלוויזיה, אלא ללכת למקומות הקשים ביותר. בתי העלמין הצבאיים ובתי החולים השיקומיים מלאים בהם. המחלקות בשיבא ובלוינשטיין, והחלקות הצבאיות בהר הרצל, אינן מבחינות בין מילואים לסדיר. מצבות של צעירים בני 19, 20 ו-21 משמשות כעדות לאומץ, סולידריות וגבורה. במדינות אחרות, בהן השירות הצבאי הרבה פחות נוכח, יודעים לייצר חבילת הגנה, הטבות והוקרה לכלל החיילים המשרתים ואילו בישראל, ששירות החובה הוא במוקד הדיון הציבורי כמעט תמיד, מקבלים מעט מדי. אין הגנה מפני הליכים משפטיים, אין הגנה מפני ניצול לרעה של הימצאות ממושכת בשטח. אפשר לבקש הקלות, אבל בשביל לבקש צריך ליזום - ולא בטוח שיש להם את היכולת, המשאבים והזמן.

אנחנו הקול שלהם

דחיית העתירה, הכתף הקרה ממשרדי הממשלה ומהפניות לחברי כנסת בנושאים שבהם אנו עוסקים - היא רגע מכונן. היא הרגע שבו הבנו שצריך להשמיע קול חזק וברור, כפי שאנו בטוחים שלרוב הציבור ברור שצריך להשמיע - חיילים בשירות סדיר ראויים לכל כבוד, הערכה והוקרה שאנחנו יכולים לתת. זה נותן ויתן להם כוח. במקום שבו החייל מושתק, אנחנו נשמש לו כפה ונמשיך לעבוד כדי שיראו אותם. אנחנו נלך, נדרוש, נציג נתונים ונוביל את המאבק הציבורי, התודעתי והמשפטי עד שהתיקון יגיע, המפתח עובר בציבור שמבין - שהעתיד שלנו והבטחון שלנו תלוי בחיילים בשירות סדיר (וגם במילואים) וצריך לדאוג לכולם.